"אנשים עסוקים בלמחזר, לעשות עוד פעם. אנשים רוצים להצליח כמו אנשים אחרים, להצליח כמותם, לקבל הכרה כמותם. זוהי כוחה של שגרה , והנורמה לגרום לאנשים להאמין שהם יכולים להצליח בהצלחה של אחרים. לשחזר הצלחה זה לא קל, להתעלות על הצלחה זה פי כמה וכמה יותר קשה. אבל להמציא מחדש, הצלחה אישית ..? זו הצלחה נשגבת. וזה ברוש!!"

"דמיינו שאתם בשדה, שדה חשוך ומלא בערפל, ערפל כבד שבו לא רואים, כלל. דמיינו שאתם בשדה הזה שנים, באותה נקודה, בעיניים עצומות. דמיינו עיניים, נפקחות לראשונה, ורואות כלום, ערפל. דמיינו ידיים, מגששות, מחפשות מוצא. דמיינו רגליים הולכות לראשונה, רגל אחר רגל, רצות. ונתקעות, חזק. גדר עצומה, ראשה בשמיים נפרשת למולכם, חסרת סוף. ואתם רצים, לאורך הגדר, מחפשים יציאה. ואין. אז אתם חוזרים לאותה הנקודה, מתיישבים, עוצמים עיניים, ושוקעים. מוותרים על הכל, חברים, משפחה, אפילו אהבה. שוקעים בישיבה. ולפתע, יד מנערת אתכם, ואתם פוקחים עיניים. והגדר, עדיין שם, במלוא גדולתה. אבל הפעם, אין ערפל, ואתם לא לבד. לראשונה."

"אז מה, כבר אביב שני ביחד אהה.. סוגרים שנה שנייה. לא מובן מאליו בהתחשב בעובדה שהתחלנו 12 חבר'ה. עזבי מה שאני עברתי, תחשבי מה את (אגב את לא נעלבת שאני פונה אלייך כבת). בואי נדבר דוגרי, בהתחלה היית די עזובה ונטושה. ישבת לבדך, יתומה, מגלה מערומייך בפני כל כביש 90. הדקלים בכניסה היו עצובים, חדר המורשת ישב דומם... ועכשיו? עכשיו תראי איזה יופי, רעש של ילדים, אוירה של חיים, הדקלים בכניסה צוהלים משמחה. מה גם ששמו להם שם חדר שיספק הגנה. חדר המורשת הפך לבית המדרש, איזה היפוך מעולה. והבוץ? מי זוכר אותו בכלל? עכשיו יש דשא ודק... אבל עזבי חיצוניות, את יודעת על עצמך את כבר לא עוד קומץ מבנים נטושים, את ברוש!!"

"הגעתי לברוש, לא ידעתי הרבה, ידעתי שלא היה טוב לי לפני, אבל לא היה לי מושג מה אני רוצה... עם הצוות הייתי מרוחק, עם החברים בגישושים. הימים עברו להם, הייתי קצת אבוד, התבטלתי הרבה. לא כי היה לי רע דווקא. אלא כי לא היה לי מושג איך להניע את עצמי. ואז היו כמה פעמים שנשלחתי הביתה, לא אמרו לי מתי אני חוזר ואם אני חוזר. רק שמו לי את הדברים בפנים. בישירות. לפעמים זה היה ממש קשה לשמוע. אבל תמיד הרגשתי שאוהבים אותי ומאמינים בי. או אם לדייק- לא מוותרים לי ולא מוותרים עלי!! השהות בבית בחוסר ודאות מה יהיה איתי. לא איפשרו לי להתחיל לעבוד בחוץ. ובעיקר חייבו אותי להתחיל להתבונן פנימה ולהבין מה אני רוצה מעצמי. המבט פנימה הוליד בי בהפוך על הפוך- ביטחון! מסוגלות להשמיע את קולי ולהצליח ולייצר חברויות משמעותיות וקשר עם הצוות. אז תודה לכולם. ותודה לעצמי. על המסע המופלא, אמן שימשיך"

"היי אתה זוכר אותי? אני נראה קצת שונה לא??? מה זה? גידלתי שיער אתה שואל? אני לא יכול להסביר את מה שקרה לי במילים אז אני אנסה לפחות. טוב עברתי השנה בית ספר לברוש ומאז שאני זוכר את עצמי בחיים לא עברתי שינוי פנימי כזה. המגניב הוא שאני עשיתי את השינוי כמעט בלי עזרה פיזית של הצוות. אלא הם רק נתנו לי את הכלים ונתנו לי "לצאת למסע". השנה מילד שהמטרה שלו בחיים היא שיהיה לו כיף ומצחיק ונחמד לילד שמחפש קצת מעבר. ילד שיותר איכפתי. יותר מוסרי. יותר ערכי. יותר אידיאליסט. יותר נותן מעצמו. יותר חכם. יותר חבר. בעיקר יותר אני!!! אני אדם שיכול להסתכל סופסוף על מה שקורה לי. אולי זה בגלל ה"אובר חופש" שנותנים בברוש. זה די מדהים האמת. דוגמא אחת שהכי מגניבה אותי היא שפעם הייתי בורח מאחריות, תמיד מתחמק מלעזור, מלתת יד ואז כמובן מתרץ ונורא ילדותי. והייתי מסתכל על כל אלה שכן עוזרים והייתי חושב שזה בא להם בטבעיות. ועכשיו שהגעתי למקום חדש יכולתי ליצור לעצמי שם חדש. ואנשים מסתכלים עלי וחושבים שזה בא לי בטבעיות- די אירוני!!! עוד דבר שקרא לי הוא שתמיד היה כריזמה מסוימת, אבל תמיד היה לי יותר נוח לקחת אותה למקום של הילד המצחיק. והשנה קרה לי סוויטש בראש והמצב התהפך... טוב אני לא עומד להסביר עכשיו את השינוי שלי, אז אני פשוט לא יעשה את זה כי זה שלי ולא של אף אחד אחר"