רגשות האשמה, השאלות הנוקבות ותחושת הספק שאופפת את החוויה של הורה לילד נושר, על כל ההיבטים, הן אינסופיות. לרוב במקום להניע אותנו לפעולה שתעצור את הכאב ותבנה משהו אחר, הן מטביעות אותנו בייאוש ותסכול שיוצא גם מול הילדים שלנו ומעמיק את הכאב בשני הצדדים. אז מה כן?

הדבר הראשון שחשוב לחזק לצד ההתמודדות הלא פשוטה הזו, הוא הידיעה הברורה והתמידית שהילד זקוק לנו. גם אם הוא משדר את ההיפך המוחלט, גם כשהוא בועט, עוקצני ומסתגר, הוא רוצה וצריך אותנו איתו לאורך כל הדרך. גם אם נרגיש לא רלוונטיים, לא חכמים מספיק, לא "צעירים" מספיק, אנחנו, ההורים שלו, זה כל מה שהוא צריך כדי להתמודד עם העולם הזה ממקום בטוח. ואפילו יותר מזה, לפעמים דווקא הדחייה, הבעיטה וההסתגרות הן הדרך כואבת של הנער או הנערה לשאול: האם מישהו עדיין נאבק עליי, או רק על מי ומה שאני אמור להיות?

כשנוצר מרחק ביננו לבין הילדים שלנו, קל מאוד להרגיש שאיבדנו את מקומנו כהורים, אבל האמת היא שהצורך בנו לא נעלם הוא רק מסתתר מאחורי שכבות של פחד וכאב. התפקיד שלנו הוא “להכניס רגל בדלת”, לדאוג תמיד ליצור את הסדק הקטן שדרכו הקשר יכול להתחדש, להילחם ולא לקבל את הנתק בשלוות נפש.

כאן טמונה האחריות ההורית במלוא עוצמתה, להתעקש על הקשר. הטבע בנוי כך שהשיבה של הלבבות היא קודם אבות אל הבנים ולא ההיפך, האחריות והיכולת להחזיק את הקשר היא עלינו ושלנו ההורים. עלינו לעבוד על היכולת להיות שם לצידם בעקביות, ברוך ובהתמדה גם ברגעים המורכבים יותר לאורך המסע. זה דורש מאיתנו מחירים לא קלים, לפעמים התעקשות על ערכים או על התנהגות “נכונה” במחיר של הקשר עצמו עלולה לנתק את החבל הדק שעוד מחזיק בינינו לבין הילד, לכן ברגעים כאלה של מבחן נשאף לבחור תמיד בקשר ולא בערך מתוך הבנה שבטווח הארוך- הקשר הוא השורש של כל צמיחה אפשרית בעתיד. ההתעקשות הזו על הקשר, על המקום הפתוח בלב ובבית, היא אולי הדבר המשמעותי ביותר שהורה יכול לתת לילדיו ברגעים שבהם הוא הולך לאיבוד.