מאיפה היא הגיעה פתאום?
סוף השנה מגיע, ויחד איתו מציפה את המסגרת הדרמה המוכרת של הסיום: הכנות מרובות, הפקת טקסים, מרתון בגרויות, והמחשבות המעשיות לקראת השנה הבאה. בתוך כל הרעש והעשייה הזו, הולך ועולה לו עניין מהותי שלא תמיד זוכרים לדבר עליו כראוי: תהליך הפרידה.
כל תלמיד וכל איש צוות מודע לכך שיום יבוא והנער יעבור הלאה למסגרת הבאה. אולם, המערכת נוטה להתעסק בעיקר בשלבים הטכניים של הסיום ובהסתכלות קדימה אל עבר היעד הבא – מכינה, ישיבה, שירות לאומי או צבא. לעומת זאת, הפרידה עצמה – כתהליך נפשי וכעניין רגשי מורכב שצריך לעבור ולשהות בתוכו – בקושי מדוברת, כמעט אינה מעובדת, ולא תופסת את המקום הראוי לה במסגרת.
איום היציאה מהרחם
אז למה בעצם תהליך פרידה הוא חשוב? למה להתעכב, להתבונן ולייצר "תהליך פרידה" מובנה וממושך?
כדי להבין מה באמת קורה בפרידה, יש צורך להבין קודם כל ממה הנער נפרד. כאשר נער נמצא בתוך מסגרת כוללנית או טיפולית, היא מהווה עבורו כמעין רחם, מרחב מוגן שבו הוא יכול לבנות ולגלות את עצמו. בשל היותה של המסגרת עוטפת וכוללת, גם חווית הפרידה שונה לגמרי ממסגרת רגילה. כאשר הסיום נראה באופק, והמסגרת שעד עכשיו היוותה מקום בטוח, עומדת להשתנות עבור הנער, הוא בהדרגה מתחיל לחוש את החרדה והערעור מפני הפרידה, והעתיד הלא נודע. אז מתחיל להיווצר אצלו תהליך לא מודע של נסיגה ("רגרסיה").
נסיגה זו, באה לידי ביטוי באופנים שונים בשטח: ריחוק, ניתוק פתאומי של קשרים משמעותיים, כעס סמוי או גלוי המופנה כלפי אנשי הצוות, או הקטנה והפחתת ערך של משמעות המקום ("בכל מקרה לא היה לי טוב פה", "מה אני קשור לכאן", "האוכל פה תמיד היה גרוע").
תהליך הנסיגה אצל הנער לא מעיד על כישלון בתהליך שלו, אלא מהווה תגובה טבעית למצבו. תהליך הפרידה מפגיש את הנער ומזמין אותו לחזור באופן זמני אל רגשות ראשוניים וגולמיים ביותר ביחס לפרידה: כעס קיומי תהומי, חרדת נטישה עמוקה, אימה, חוסר אונים, וחשש מפני התרסקות הקרקע היציבה שתחת רגליו. מאחר שהנער מתקשה לעיתים קרובות לתת מילים, דימויים וסדר למה שעובר עליו, הסערה הפנימית מתורגמת כמעט באופן בלתי נמנע לאותה התנהגות שהזכרנו.
איך להתייחס לזה?
הפרידה מאיימת. וכאשר הנער מרגיש מאוים, גם הצוות וההורים עלולים להרגיש דרכו את חוויית האיום. במצב כזה, התגובה הטבעית היא התרחקות. לא נעים להיות בחברת נער כועס, מנותק, ובעיקר לא נעים לחוש כפיות טובה, בייחוד אם הקשר של הנער עם המסגרת היה משמעותי.
לומר על ההתנהגות של הנער: "נו, קשה לו", "הוא לא יודע איך להיפרד", "הוא בורח מקשר", "אולי לא היה לו טוב" זה קצת פשטני. יש להתעלות יותר, להעמיק את המבט יותר על תהליך הפרידה מתוך הקשר רחב ומבט שלם של התהליך שהנער עבר בשנותיו במסגרת.
כאשר נער חווה את הנסיגה, זה המקום למצוא את הדרך להתקרב אליו, ולאפשר לו להרגיש את הפרידה במלואה, להרגיש דרך המסגרת את החווייות הראשוניות עם כל הדימויים שהן נושאות על גבן. באמצעות הרחבת המבט, ההתבוננות על נקודת ההתחלה שלו במסגרת והתחנות שעבר בדרך, לאפשר לו לראות את התהליך השלם שהוא עבר, וכך למסגר לו את הפרידה כחלק המשלים של התהליך, כמו לידה מחדש לעבר התחנה הבאה.
המקרה של שחר – מקרה שקרה באמת
כדי להמחיש את הדינמיקה הזו, נתבונן באירוע שהתרחש במהלך טיול שנתי אחרון של המסגרת, רגע לפני סוף כיתה י"ב. כמו בכל שנה, הצוות מצא חווה מפנקת ומבודדת בדרום רמת הגולן. הם הביאו איתם בשרים לעל האש, ואירגנו את מעגלי הסיכום עד לפרט האחרון, מתוך כוונה לייצר סגירה הרמונית.
שחר נחשב תלמיד טוב בסך הכל לאורך השנה. הוא עשה מה שצריך לעשות, שיתף פעולה והתקדם. אך מי שידע והכיר אותו מקרוב, ידע שמאחורי כל ההשתדלות והתפקוד הנורמטיבי שלו מסתתר סיפור חיים קשה, רווי באלימות ובבית מפורק. במהלך השנתיים האחרונות במסגרת שחר עשה שינוי מדהים, גילה בעצמו כוחות משמעותיים והביא לשינוי משמעותי.
והנה, דווקא בשיא הטיול, באחד הרגעים הנינוחים ביותר בערב כשהנערים שיחקו ביליארד, שחר התנפל לפתע על הראל ופוצץ אותו במכות קשות. אחרי שהצוות נכנס בבהלה, הפריד ביניהם ולקח כל אחד מהם הצידה, שחר לא נרגע. הוא הטיח בצוות וצרח בבכי וזעם כמה המקום הזה לא בשבילו, כמה "מעפן ודפוק פה", חבל שבכלל הגיע לכאן, ש"כולם פה ערסים", והוא לא מבין איך אחרי שלוש שנים חברים שלו עדיין תקועים באותו מקום נמוך.
עבור הצוות, ברובד החיצוני והמיידי, התגובה האוטומטית והמתבקשת היא הפעלת הסמכות: "אצלנו אין מקום לאלימות, ומי שפועל בכח למעשה בחר להוציא את עצמו מהמסגרת". אבל כאן נחשפת המורכבות בסיפור. האירוע מתרחש שבוע בלבד לפני סיום הלימודים הרשמי. הצוות עומד בפני התלבטות קשה ומוכרת: האם להגיב באופן הרגיל והידוע? האם ככה אנחנו רוצים שהוא יסיים את התהליך המשמעותי שעבר עמנו?
לשלוח את שחר הביתה אמנם יביא תוצאה ואולי אפילו הפנמה משמעותית. אבל הצוות צריך לשאול את עצמו: האם זה חלק מהשלם? כלומר, האם לשלוח את שחר הביתה עכשיו יתחבר לתהליך שעשה במסגרת או שמא יש כאן מצב של נסיגה? במצב של נסיגה, על הצוות לשקף לשחר ולעזור לו להבין מאיפה הוא פעל, ומה ההקשר. במצב כזה, יתכן והתועלת החינוכית והטיפולית תהיה משמעותית הרבה יותר. מעיין "מכה בפטיש" של התהליך ששחר עבר.
תפקיד ההורים בתהליך פרידה
אחד הדברים המשמעותיים שעולים בתהליך הפרידה הוא ההבנה כי מקור השייכות האמתי של הנער הוא הבית שלו. למסגרת כאמור יש תפקיד חשוב בחיים, אבל ככל שתהליך הפרידה הולך ומעמיק, מרכז הכובד הולך וחוזר להיות של הילד עם ביתו.
לכן החשיבות של מעורבות הורית בתוך תהליך הפרידה הוא מאוד חשוב מבחינה מעשית ואפילו מבחינה סמלית. בשלב זה הנער יכול לחוש איך "המקל" חוזר בחזרה אל הוריו. מסגרות כמו של תימורה מודעות לצורך זה, ועל כן מקיימות פעילויות הנוגעות בפרידה מכיוונים שונים: ערב אבות וערב אימהות בשנת י"ב, שבת הורים לקראת סוף השנה, ושיחת פרידה של הנער יחד עם ההורים והצוות, כדי שגם הם יחושו ויתנו תוקף לתהליך שעבר על הנער. לכן, מומלץ מאוד ואף נדרש, שהורה ייזום גם הוא מפגש שלו עם הצוות אם הוא רואה שהמסגרת לא עושה את זה בעצמה. החשיבות של נוכחות ההורה כמי שרואה ונותן תוקף לתהליך של הנער, מעבר לגאווה והשמחה שיש בזה, יש בכך חיזוק הקשר של ההורים עם הנער, כביכול אישור מצידם , וגם צידה להמשך הדרך. מעין אמירה של ההורה: אנחנו איתך. ראינו את מה שעשית, סומכים עליך ומאמינים שאתה יכול לעבור לשלב הבא.
בנוסף, כמו כל תהליך שעובר על נער, גם ההורה מוזמן לעבור בעצמו תהליך מקביל. על כן, עם תחילת תהליך הפרידה של הנער את המסגרת שלו, ההורה מוזמן גם הוא להתבונן בתהליכי הפרידה שלו עצמו, ולזהות מה עולה לו שדורש עבודה. הורה יכול לשאול את עצמו: ממה אני נפרדתי בעבר? איך הייתה הפרידה? למה אני מתכוון או מדמיין כאשר אני חושב על פקידה. כך ההורה מתחיל גם הוא להבין יותר לעומק מהי פרידה; יתכן שעל ידי המודעות הזאת, הוא יעזור לילדו לבוא לפרידה ממקום שלם יותר.
לסיכום
הפרידה – על כל סעיפיה וביטוייה – היא זו שצובעת, מנתבת ומנהלת הלכה למעשה הרבה ממה שקורה בתוך המסגרת בחודשי הסיום, ויש בה גם יכולת לאפשר התחלה טובה וחלקה במסגרת הבאה.
כאשר המסגרת והדמויות המבוגרות בחייו של הנער מבינות את הדינמיקה של הפרידה ותהליך הנסיגה, הן מפסיקות להילחם ומתחילות לעבוד איתה. תהליך זה יעבור באופן תקין ובריא כאשר הנער הצליח לעבור אותו באופן מודע ושלם, תוך ביטחון שהסביבה שלו נשארה ביציבותה.
בסיומו של תהליך של פרידה בריא, עוטף ומכיל כמו שהצגנו, הנער יהיה מסוגל לצאת לדרך חדשה. תוך הבנה שהפרידה אינה מוחקת את העבר, והמסגרת שהיה בה נחקקה בו, והיוותה חלק מתהליך מתמשך של צמיחה, ויציאה לדרך חדשה, עצמאית ובטוחה בעולם.
כאמור, גם להורים יש כאן חלק משמעותי מאחורי הקלעים, בהצלחתם לקחת חלק בתהליך הפרידה, בהבנת מקומם ביחס לפרידה ובהמשך בקליטת הנער בחזרה הביתה אל עבר דרך חדשה.