כיתה י', לפעמים אני רואה נער יושב על הספסל. מבט כבוי או כועס. אולי הוא אחרי ריב עם מדריך, אולי לא נרדם בלילה. אני מתקרב, והוא צועק עליי או מסמן לי להתרחק. מה שמפתיע אותי שבתוכי אני מרגיש הפוך ממה שהוא מסמן לי, שהוא בעצם לא רוצה שאעזוב, הוא רק עוד לא יודע איך לבקש קרבה, או גרוע מזה, בטוח שגם אני, כמו קודמיי, אדחה אותו.

השלב הראשון מבקש מאיתנו להיות שם. פשוט להיות. בלי להיבהל מהזעם, בלי להיעלב מההימנעות. המדריך לא צריך לשאול "למה אתה מתעלם ממני?", אלא להמשיך ולומר לו "בוקר טוב" עם חיוך וכוס תה, גם ביום הרביעי שהנער מתעלם. מהעובדת הסוציאלית אני אבקש לא לוותר על הפגישה השבועית גם כשהוא לא מגיע במשך מספר שבועות. היא תמשיך לשלוח לו תזכורת או להגיד לו בבוקר- "היום אני אחכה לך בחדר בשעה הקבועה שלנו".

הנערים שלנו ראו כבר יותר מדי מבוגרים שנעלמו ויקח להם זמן לסמוך עלינו ולהתמסר.

הדימוי שעולה בי על הנערים בשנה הראשונה הוא שבכל צעד שלהם הם שואלים את עצמם איזה בור ייפער הפעם ולכן אני מבין שבשלב ראשון הוא זקוק להרגיש בטחון. זה יקח זמן עד שהוא יוכל לצעוד בנחת, להסתובב ולהרגיש מרחב בטוח ובשביל לגעת בכאב חייבים קודם את השלב הזה.

אני נזכר בנער ששתק שנה שלמה. שקוף, לא מתפקד, מתלבש בבגדים מוזרים, מעשן סמים עם עצמו, הוא הדאיג אותנו מאוד. תהינו האם הסבלנות שלנו לא פוגעת בו? האם בכלל קורה משהו? חיכינו. נשכנו שיניים. המשכנו להזמין. לחייך. לא לוותר. ופתאום הוא התחיל לדבר. ליצור. ללמוד. הוא ידע להגיד אחרי זה, שעצם זה שאפשרנו לו את הקצב שלו אבל היינו נוכחים במרחב נתן לו ביטחון. זה הרגיש ממש כמו נס.

השלב הזה דורש מאיתנו נשימה ארוכה. אתה תרגיש שאתה לא מצליח להזיז כלום. שאתה נכשל (שזה אגב העברה transference קלאסי). אבל מתחת לפני השטח קורה המון. הנער בודק שוב ושוב האם אתה נשאר עד שירגיש שייכות. ביטחון. בית.