>
>
מפיצול לחיבור ומכאב לתקווה – תחנות במסע הריפוי של נפש המתבגר – חלק א

מפיצול לחיבור ומכאב לתקווה – תחנות במסע הריפוי של נפש המתבגר – חלק א

פרולוג

בימים אלה, כשאני כותב את הדברים, הארץ בוערת. הפצצות באיראן, אזעקות בלילות וריצות בלילה לממ"ד קטן וצפוף.

לצד רגעים של גאווה על ההצלחות המבצעיות, עולה בי גם מערבולת של רגשות אחרים- כעס, עצבים, חוסר סבלנות. לפעמים דווקא כלפי האנשים הכי קרובים אליי.

ניסיתי להקשיב לתחושות, להבין מה קורה בתוכי, והבנתי שאני זקוק לקרבה. לחיבוק. אמנם אני המבוגר האחראי, יש לי תפקיד, אבל גם אני זקוק שמישהו ירגיע אותי. שישמור עליי.
לאור ההבנה הזו תהיתי לעצמי, מדוע אני מתנהג הפוך מהצורך הרגשי שלי? למה אני מתרחק ומרחיק במקום לבקש נראות?

זוהי דינמיקה מוכרת במפגש עם טראומה. כשהמערכת מוצפת, הנפש מתנתקת. הרבה פעמים מה שצף הוא הימנעות, זעם או ניכור- אלו תגובות "נורמליות" למצב הלא נורמלי.

ואם ברגעים האלה אין מישהו שיראה, שיחזיק, שישקף, הכאב נתקע בגוף, בנפש, הוא לא מתפוגג. הוא מתמקם בפנים ולפעמים, בשקט בשקט, מתחיל לנהל אותנו.

כך, פחות או יותר, נראים החיים של הנערים שמגיעים אלינו.

קרה להם משהו בדרך. לפעמים טראומה מורכבת, לעיתים פגיעות התקשרות מוקדמות. לעיתים "רק" סדרה של החמצות, של מבוגרים שלא ראו, שפספסו. אז הם שורדים. שותקים. צורחים. שותים. מעשנים. מציבים חומות. אבל עמוק בפנים, הם כמהים לקשר. הם כמהים שיראו אותם.

במילים הבאות אנסה לשתף בדרך שאנחנו עושים איתם- דרך שבמהלך השנים התגבשה אצלנו בכפר הנוער "נווה שריה" לשלושה שלבים בתהליך הטיפולי- חינוכי: שייכות, העמקה, ויצירה (חיבור). שלבים שהם לא תמיד מסודרים כמו שאנחנו מדמיינים (בכל זאת אנחנו לא מעבדה), אבל כל אחד מהם הוא תחנה במסע הריפוי.

שלב א': שייכות – "להרגיש בית למרות שלא מגיע לי"

כיתה י', לפעמים אני רואה נער יושב על הספסל. מבט כבוי או כועס. אולי הוא אחרי ריב עם מדריך, אולי לא נרדם בלילה. אני מתקרב, והוא צועק עליי או מסמן לי להתרחק. מה שמפתיע אותי שבתוכי אני מרגיש הפוך ממה שהוא מסמן לי, שהוא בעצם לא רוצה שאעזוב, הוא רק עוד לא יודע איך לבקש קרבה, או גרוע מזה, בטוח שגם אני, כמו קודמיי, אדחה אותו.

השלב הראשון מבקש מאיתנו להיות שם. פשוט להיות. בלי להיבהל מהזעם, בלי להיעלב מההימנעות. המדריך לא צריך לשאול "למה אתה מתעלם ממני?", אלא להמשיך ולומר לו "בוקר טוב" עם חיוך וכוס תה, גם ביום הרביעי שהנער מתעלם. מהעובדת הסוציאלית אני אבקש לא לוותר על הפגישה השבועית גם כשהוא לא מגיע במשך מספר שבועות. היא תמשיך לשלוח לו תזכורת או להגיד לו בבוקר- "היום אני אחכה לך בחדר בשעה הקבועה שלנו".

הנערים שלנו ראו כבר יותר מדי מבוגרים שנעלמו ויקח להם זמן לסמוך עלינו ולהתמסר.

הדימוי שעולה בי על הנערים בשנה הראשונה הוא שבכל צעד שלהם הם שואלים את עצמם איזה בור ייפער הפעם ולכן אני מבין שבשלב ראשון הוא זקוק להרגיש בטחון. זה יקח זמן עד שהוא יוכל לצעוד בנחת, להסתובב ולהרגיש מרחב בטוח ובשביל לגעת בכאב חייבים קודם את השלב הזה.

אני נזכר בנער ששתק שנה שלמה. שקוף, לא מתפקד, מתלבש בבגדים מוזרים, מעשן סמים עם עצמו, הוא הדאיג אותנו מאוד. תהינו האם הסבלנות שלנו לא פוגעת בו? האם בכלל קורה משהו? חיכינו. נשכנו שיניים. המשכנו להזמין. לחייך. לא לוותר. ופתאום הוא התחיל לדבר. ליצור. ללמוד. הוא ידע להגיד אחרי זה, שעצם זה שאפשרנו לו את הקצב שלו אבל היינו נוכחים במרחב נתן לו ביטחון. זה הרגיש ממש כמו נס.

השלב הזה דורש מאיתנו נשימה ארוכה. אתה תרגיש שאתה לא מצליח להזיז כלום. שאתה נכשל (שזה אגב העברה transference קלאסי). אבל מתחת לפני השטח קורה המון. הנער בודק שוב ושוב האם אתה נשאר עד שירגיש שייכות. ביטחון. בית.

מאת:
נפתלי אופיר 
רכז טיפול בנווה שריה ברוש הבקעה 
13 שנים בעמותה 
גר בקדם ערבה 
נשוי+ 5

גם עשוי לעניין אותך

לפעמים שינוי גדול מתחיל ממייל קטן..
בניוזלטר שלנו תמצאו עדכונים על פרויקטים, סיפורי השראה, הצצה למאחורי הקלעים ותכלס- איך אפשר לעזור.
תצטרפו אלינו?