כיתה יא', בשלב הזה מתחילים להיפתח סדקים. הנער כבר מרגיש במרחב בטוח. הוא חוזר מחופשת הקיץ בוגר וסקרן יותר. פתאום, אולי לראשונה בחייו, הכאב צף. לפעמים זו לא מילה אלא התפרצות- שינה לא נגמרת. שימוש כבד. הימנעות מקשר. בעומק משהו בתוכו מבקש שיבינו. שיראו מעבר למילים וההתנהגות.

אני זוכר נער שהגיע ביום שישי לפנימייה למרות שזו הייתה שבת סגורה. רכז הקבוצה, שפעל לפי הנהלים, ביקש שיחזור לביתו. רק אחרי כמה ימים סיפר הנער לעובדת הסוציאלית בדמעות, שההורים נסעו לסבא וסבתא והוא לא רצה לבוא, הוא התחבא עד שנסעו, וכשחזר לבית גילה בית נעול, תריסים מוגפים, ובלי אוכל.

זה היה רגע בו הוא בדק אם גם אצלנו הדלת תהיה סגורה. זה מה שנקרא "שחזור", חזרה לא מודעת על טראומה קודמת. הם בודקים אותנו כל הזמן, האם נישאר? האם נאמין? האם נפסול אותם שוב כמו דמויות בעבר?

זהו שלב שבו הכאב צף, אבל הפעם, הוא לא לבד. אנחנו מחזיקים איתו את הסיפור, מווסתים יחד את הרגש, נותנים לו שם. לראשונה, הוא לא צריך להחביא.

העבודה הטיפולית כאן היא עדינה מאוד. אנחנו לא מוחקים את הטראומה אלא עוזרים לה להפוך לחלק מסיפור החיים. כך, בהדרגה, היא מפסיקה לנהל את ההווה.

לואיס הרמן כתבה- "כאשר הפעולה שבה מספרים סיפור באה אל קצה, החוויה הטראומטית שייכת באמת לעבר" ואז הנער עומד לפני משימות חדשות: שיקום חייו בהווה והגשמת שאיפותיו לעתיד.